<h1>חדושי הר"י מנרבונא — חולין</h1>
<h2>דף ד.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] הלכתא כרב חסדא, דאמר לעיל [ק"ל ע"ב] המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. והלכתא כרב אדא בר אהבה, דפטר בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי דתנן כהנים ולוים פטורין בפרקא קמא דבכורות [ד' ע"א]. והתם בפרק יש בכור לנחלה פליגי בה רב פפא ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, רב פפא מוקים לה לדרב אדא בר אהבה בשנתעברה [מעובד כוכבים] ומר בריה דרב יוסף מוקים לה אפילו בנתעברה מישראל. וקימ' לן כמר בריה דרב יוסף הילכך לויה שילדה לא שנא נתעברה מגוי ולא שנא נתעברה מישראל בנה פטור מחמש סלעים. והני מילי לויה (שילדה מישראל) אבל כהנת שילדה מישראל בנה פטור מחמש סלעים, אבל אם נתעברה מגוי חייב דכיון דאבעילה ליה אתחלא מקדושתה והויא לה כבת ישראל שנתעברה מגוי שבנה חייב בחמש סלעים.
<h2>דף ה:</h2>
[חולין ס"ד ע"ב] מנין לביצה טמאה שהיא אסורה, ואם תאמר ואמאי קס"ד דשריא הא הבא מן הטמא טמא כדאמרי' בבכורות [ה' ע"ב] גבי דבש דבורים אי לאו טעמא דלאו מגופיהו היא. ואיכא למימר מידי דהוה אביצת (בהמה) טהורה [ו](ב)חלב [בהמה] טהורה דשריין ואע"פ שהיה להם לחוש לאבר מן החי הכא נמי דביצת טמאה הוה אמינא דשריא אי לא נפקא לן מהאי קרא.
<h2>דף ו:</h2>
[חולין קי"ב ע"ב] אימלח ליה בשר שחוטה עם בשר נבילה, ובכלי מנוקב כמשפט המולחין בשר, ואע"ג דליכא למיחש לדם טרפה דאיידי דטריד לפלוט בשר שחוטה לא (טריד) [בלע], אפילו הכי איכא למיחש לציר טרפה שאע"פ שטרודה לפלוט נהי דלא בל[ע] דם הטריפה אבל יכולה היא לבלוע ציר טריפה. אלה הטמאים [ה"א י]תירא דריש לאסור. צירן ורוטבן וקיפן, פירמה בשר ותבלין הנקפה בשולי הקדרה וכיון דצירן אסור מיתסר בשר השחוטה מחמת ציר הטרפה שהוא (לח) [נוח] לבלוע מן הדם. תפל, מבלי מלח דהשתא לא פליט מידי טמא אבל שניהם מלוחים דטמא נמי פליט אסור וכל שכן טמא מליח וטהור תפל. כתב בעל העיטור ז"ל, והלכתא אסור לקנות דגים מלוחים מן הגוי שיודע שנמלחו עם הטמא אבל אין יודעין מותר דאחזוקי איסורא לא מחזקינן. ועוד דבר ידוע הוא שאין מולחין אותם זה עם זה שדג טמא צריך מליח יותר מדג טהור. ועוד דתרי ספיקי איכא שמא לא נמלח עם אחר ואם נמלח שמא טהור מליח וטמא תפל, אי נמי טהור למעלה וטמא למטה, ואפילו נמלחו שניהם כאחד נתבטל בששים דטהור וטמא שני מינין הם ב[שמא] וטע[מא].
<h2>דף ז.</h2>
כתב [הרב] אלפסי ז"ל [חולין כ"ז ע"ב מדפיו] הלכה כדברי האומר אין חוששין וליתה לדחנניא. וכתב במסכת יום טוב [סימן תתנ"ו] האי מתני' כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, דסבירא ליה דהלכה היא. ונראה מתוך דבריו דכר' יוסי סבירא ליה דאמ' כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אי מין חיה הוא אי מין בהמה הוא, ואע"ג דיחיד הוא הלכתא כותיה. דהא אמרי' בבכורות [ז' ע"א] אין חיה מתעברת ממין בהמה ולא בהמה ממין חיה, וודאי בריה בפני עצמה היא דאי כמאן דאמ' כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי, קשיא לן האי מתני' דכוי במאי קאי אי בתיש הבא על הצביה חיה מעליא היא לישחוט וליכסיה אי בצבי הבא על התישה לישחוט ולא ליכסי דהא קימא לן הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב ותו לא מידי. וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל הלכתא דאין חוששין לזרע האב ופרד עם האם מותר.
<h2>דף יג:</h2>
(חולין פ"ג ע"א) [מתני'] משחיטין הטבח בעל כרחו, כדמפרש ואזיל שאם קבל דינר מלוקח ליתן לו בדינר בשר. אפילו שור שוה אלף זוז, שוחט על כרחו אע"פ שאין לוקחין לשאר. ולקמן מפרש טעמ'. מת ללוקח, ומפסיד הדינר. אינו כן, דבעינן משיכה וכל זמן שלא משך חוזר בו הטבח. על דין תורה, שקונין לו מעות [בלא] משיכה דבר תורה מעות קונות כיון שנתן מעות למוכר אין אחד מהם יכול לחזור דגמרי' מכסף מקנתו גופו קנוי ממונו לא כל שכן. ומה טעם משיכה קונה וכו', דאי מוקמת ליה פירי באחריות הלוקח משנתן מעות אי מתרמא ליה דליקה בבית מוכר שהפירות שם לא טרח לאצולינהו אבל סתם מושך ממטי להו לביתיה.
<h2>דף יז.</h2>
[חולין ע"ט ע"א] פרדה שתבעה, לפי מה שפסק הרב ז"ל הכי יש לנו לפרשה דלא ידעי' בהאי פרדה אי בת חמורה היא אי בת סוסיא היא לפיכך אין מרביעין עליה (לא סוס מן סוס) לא סוס גמור ולא פרד בת סוסיא ולא חמור גמור ולא פרד בת חמורה אלא מינה כלומ' עד שיודע לך מינא דאימא אבל כשיודעין אימה אם היא חמורה מרביעין עליה פרד בר חמורה או חמור גמור דהא אין חוששין לזרע האב והאי כוליה חמרא היא ואם היא סוסיא מרביעין עליה פרד בן סוסיא או סוס גמור. אבל אנן אסקינא בגמ' דר' יהודה ספוקי מספקא ליה, אי חוששין לזרע האב אי לא, הלכך מפרשינן לה אלא מינה אם היא בת סוס וחמורה מרביעין עליה פרד בן סוס וחמורה ואם היא בת חמורה וסוסיא מרביעין עליה פרד בן חמורה וסוסיא. אבל פרדים הנולדים מן הסוס נקבה אסורין עם הפרדים הנולדים עם החמור נקבה שמא אין חוששין לזרע האב והוי האי כוליה סוס והאי כוליה חמור, וליכא היתירא לר' יהודה אלא בבני סוסיא וחמור עם בני סוסיא וחמור או בבני חמורה וסוס עם בני חמורה וסוס, והאי לחוד הוא דמותר ולא אמרי' אתי צד חמור ומשתמש בצד סוס אתי צד סוס ומשתמש בצד חמור. ואי קשיא לן הא דאמרי' בגיטין גבי מי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא בת חורין אינו [יכל לישא שפחה אינו יכל] [ולא אמר לישא] חציה שפחה וחציה בת חורין אלמא חיישינן דאתי צד עבדות (עבדות ומפיק צד חירות) ומשתמש בצד חרות וצד חירות ומשתמש בצד עבדות, איכא למימר דשאני הכא דעל ידי תולדה הוא ומיבלבל זרעיה כדאמרי' [ס"ט ע"א] אם כן סומא יוליד סומא הלכך כחד גופא חשבינן ליה. ומן הטעם הזה מותר לרכוב [ולחרוש בפרידות] ולא אמרי' דמשתמש הוא בצד סוס וצד חמור וליתה לדאיסי [דאמר] אין רוכבין על גבי פרדה מקל וחומר כדאיתה בספרי. כתב [הרב] אלפסי ז"ל הלכה כדברי האומר אין חוששין וליתה לדחנניא. וכתב במסכת יום טוב [סימן תתנ"ו] האי מתני' כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, דסבירא ליה דהלכה היא. ונראה מתוך דבריו דכר' יוסי סבירא ליה דאמ' כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אי מין חיה הוא אי מין בהמה הוא, ואע"ג דיחיד הוא הלכתא כותיה. דהא אמרי' בבכורות [ז' ע"א] אין חיה מתעברת ממין בהמה ולא בהמה ממין חיה, וודאי בריה בפני עצמה היא דאי כמאן דאמ' כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי, קשיא לן האי מתני' דכוי במאי קאי אי בתיש הבא על הצביה חיה מעליא היא לישחוט וליכסיה אי בצבי הבא על התישה לישחוט ולא ליכסי דהא קימא לן הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב ותו לא מידי. וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל הלכתא דאין חוששין לזרע האב ופרד עם האם מותר.
(חולין ע"ט ע"א) [בריספק], עגלה. דדמיין להדדי, באזנים ובזנב דאמרי' רבן אודניה [וזוטרי גנובתיה] ועבי קליה בר חמרא זוטרן אודניה ורבן גנובתיה וצניף קליה בר סוסיא. אלמא קסבר אין חוששין לזרע האב, והוו כלאים בני החמורין ובני הסוסיא לפיכך היה צריך לעיין בהני דדמין להדדי באזנים ובזנב כלו' שיהו שניהם בני הסוס והחמורה או בני חמור וסוסיא, אבל הנולדים מסוסיא וחמור עם הנולדים מן החמורה וסוס אסורין דאין חוששין לזרע האב והאי הוי כוליה סוס והאי הוי כוליה חמור. אבל לחנניא דאית ליה חוששין לזרע האב, כל מיני פרדות אחת הם שבכולן יש שני צדדין והאי בר סוסיא וחמורא והאי בר חמרא וסוסיא כולהו חד מינא נינהו. וסימנין דאוריתא מדס[מכינן] אסימנין ושרי איסורא דאוריתא עליהו ש"מ הא דסמכינן בחזרת אבדה בסימנין כדאמרי' באלו מציאות [כ"ז ע"א] דאוריתא היא, דאי מדרבנן נהי דעבוד רבנן תקנתא בממונא באיסורא מי מצו מתקני אלא ש"מ דאוריתא, והתם באלו מציאות איבעיא לן סימנין דאורייתא או דרבנן. וקשיא לן אמאי פשיט מהכא דפשי' לן דאין חוששין לזרע האב, דילמא ספוקי מספקא ליה ודילמא אין חוששין לזרע האב והאי סוס והאי חמור ומשום הכי בעי' דמיאן להדדי. אלא על כרחין הכי פירושא עיין בהני דדמיין להדדי דאי האי פרדה רבי אודניה בר חמרא הוא ואע"ג דאבוה סוס עייל בהדיה בהמה שאביה ואמה חמור דאע"ג דאותה פרידה אביה סוס ואביו של זה חמור [מותרין זה עם זה דאין חוששין לזרע האב דפשיטה ליה דאין חוששין] דאי מספקא לן... אית בה דשמא חוששין לזרע האב והיכי מעיילינן לה בהמה דאביה חמור אלא לאו ש"מ מיפשט פשיטא ש"מ.
[חולין קל"ב ע"א] לרבות את הכלאים, הבא מן העז ומן הרחל לפי מאי דאיתמר בהאי שמעתא כוי הוא פרי הבא מן הצבי ומן התישה וסבירא להו לרבנן דשה ואפילו מקצת שה ומספקא להו אי חוששין לזרע האב או לא ואע"ג דאית ליה פלגא דשיות לישקול אידך פלגא, לימא ליה ישראל לכהן איתי ראי' דאין חוששין לזרע האב ושקול אפילו הכי רחמנא רבייה דאפילו לית ביה אלא מקצת שה חייב אף בחצי האחר, אבל לפי מה שפסק הרב אלפסי ז"ל באותו ואת בנו דקיימא לן דאין חוששין לזרע האב לית הלכתא לא כרבנן ולא כר' אליעזר אלא כר' יוסי דאמר כוי [בריה] היא ולא הכריעו בה חכמים אי מין חיה הוא אי מין בהמה הוא. ומדהכי נשמע כר' יוסי לא אמרי רבנן דאם שה אתא לרבות אפילו ....... הצבי לר' יוסי נמי אם שה אתא לרבויא כוי דלענין מתנות הוי כבהמה.
<h2>דף כה.</h2>
[חולין קל"ה ע"א] ראשית הגז, כל הגוזז צאנו בין טלאים בין זקנים ואפילו גוזזן מאה פעמים בכל פעם נותן ממנה מתנה לכהן [ושיעורא] מפורש לקמן. אבל לא במוקדשין, מוקדשין פריש רבא בגמ' במקדיש גיזה עצמה דסד"א ליגוז וליפרוק וליתיב ליה אמר קרא [דברים י"ח] ראשית גז צאנך תתן לו מי שאינו מחוסר אלא גזיזה ונתינה יצא זה שמחוסר גזיזה פדיה ונתינה, ובמקדיש בהמה עצמה ליכא לאוקמה דהא אסירא בגיזה ופשי[טא] דאין ראשית הגז נוהג בה. נוהגין בבקר ובצאן, שנאמ' [שם] אם שור אם שה. ובמועט, אפילו לא שחט אלא אחת. אלא ברחלים, פרישנא בגמ' [קל"ז ע"א] משום דכתיב בתר קרא [שם] דראשית הגז לעמד לשרת דבר הראוי לשירות ומאי ניהו אבנט דכתיב ביה [שמות ל"ט] ואת האבנט (תעשה) שש משזר ותכלת וארגמן [תכלת] עמרא ואין צמר אלא רחלים.
<h2>דף לב:</h2>
[חולין ס"ט ע"ב] מתני'. [המבכרת] שהיא מקשה לילד, בפטר רחם שלה, מותר לחתוך אבר אבר כשהוא יוצא ראשון ראשון ומשליך לכלבים דכל כמה דלא נפיק רובא לא קדיש. יצא רובו, בגמ' [ע' ע"א] פריך מאי רובו אילימא רובו ממש פשי' דרובו ככולו ומספקא להו אם רוצה לומר כגון שיצא רובו במיעוט אבר או כגון שיצא חציו ברוב אבר ואותו מיעוט שדינן בתר רוב אבר והוה ליה כמי שיצא רובו הילכך נקיטי' לחומרא בתרויהו כדכתבי' לעיל. הרי זה יקבר, דביציאת רוביה חל קדושה עליה דקרינא ביה אשר יולד, ופטורה מן הבכורה שהבא אחריו אינו בכור בין שיצא ראשון אבר אבר בין שיצא רובו כאחד דהא שני לא פטר רחם הוא. יצא רובו הרי זה יקבר, תמה אמאי יקבר דמשמע דאסור בהנאה ימכרוהו לגוים הא שרי להאכילו לגוים כדאמרי' בבכורות בפרק כל פסולי המוקדשין [ל"ב ע"ב] דתנן התם בית שמאי אומ' לא ימנה ישראל עם הכהן בבכור ובית הלל מתירין אפילו גוי, ובגמ' מוקי' לההיא מתני' דב"ה [כ]ר' עקיבא ודריש לה מכצבי וכאיל והיכי פליגא מתני' דהתם אדהכא ואהא דאמרי' בכל מקום יקבר. ועוד קשה דר' עקיבא גופיה משמע ליה בזבחים שאסור ליה בהנאה דתנן התם פרק טבול יום [ק"ג ע"ב] מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה אמר ר' עקיבא מדבריך למדנו השוחט את הבכור ונמצא טרפה שיאותו הכהנים בעורו, משמע דבבשרו לא יאותו דומיא דעורו אפילו בהנאה. ונראה לרבנו דלא מפיק מצבי ואיל דשרי לזמן גוי אלא היכא דשרי לישראל למיכליה אבל היכא דישראל אסיר למיכליה לא קרינא ביה כצבי וכאיל שאותם מותרין הן לישראל.
<h2>דף לז:</h2>
[חולין נ"ד ע"ב] כסלע כיותר מכסלע, היכא דשערי רבנן כסלע כגון גבי פלוגתא דגלגלת דתנן כמה חסרון בגלגלת שלא תטמא באהל ב"ש אומ' כמלא מקדח וב"ה אומ' כדי שינטל מן החי וימות ואמ' רב יהודה אמ' שמואל [מ"ב ע"ב] וכן לטרפות, ואמרי' בבכורות פרק על אלו מומין [ל"ז ע"ב] כמה כדי שינטל מן החי וימות כסלע, ואשמעינן רב נחמן הכא דכי שעור רבנן כסלע סלע מצומצם קא אמרי' דכי הוי מצומצם (הינו) [דינו] כיתר מכסלע וטרפה. כאיסר כיותר מכאיסר, גבי מתני' דתנן עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא דהא גבי אלו כשרות קיימא וקתני עד כמה כשרה בחסרון עד כאיסר וכיון דהויא כאיסר הרי הוא כיתר מכאיסר וטרפה. אלמא קסבר הא דקתני מתני' עד כאיסר כשרה לאו עד ועד בכלל אלא עד ולא עד בכלל והכי קאמר עד כאיסר כשרה ולא עד בכלל אלא כאיסר טרפה (ועל) [דעל] כרחך עד דמתני' אכשרות קאי והכי קאמ' עד כמה תחסר ונימא אכתי כשרה היא וקתני עד כאיסר דאי אטרפות קאי לא שיך למתני עד אלא כמה תחסר ותהא טריפה כאיסר. וכן כל שיעורי חכמים חוץ מכגריס של כתמים אזלי' בהו לחומרא, אי עד ועד בכלל קולא הוא כגון הכא אימא עד ולא עד בכלל, אי עד ולא עד בכלל קולא הוא אמרי' עד ועד בכלל.
<h2>דף מ.</h2>
[חולין נ"ח ע"ב] תנן התם, בבכורות [מ' ע"א] לענין מומין. לא שנו, דקתני הרי זה מום לגבוה הא להדיוט שרו. אלא שחסר ויתר ביד, שחסור זה של שלש או יתור זה של חמש ביד, שאין לו אלא יד אחת או שיש לו שלש ידים. כנטול דמי, הותיר אחת כחסר אחד והוי כבעלת רגל אחת וטרפה דהויא כשמוטת ירך בבהמה. סניא דיבי, בודיל. גובתא, כמו קנה בשר דהוה מעבר מבי כסי להובלילא, ל"א המסס. לאכשורה, כדאכשרנא בגובתא דבי כסי להובלילא. בחדא מחיתא מחתינהו וכי באריגה אחת ארגתם לכולם לשון עובד מחי [שמות ל"ט]. דתקון דבור קרו ליה אינשי אריגה שמסדר את דבריו. היכא דאתמר, דברייתא הכי אית להו איתמר, והיכא דלא אתמר לא אתמר, ויתר הוא וכאלו ניטל אחד מן המעים כנגדו הוא דכל יתר כנטול דמי. וכן הלכה וליכא מאן דפליג, ואע"ג דאמרן [מ"ז ע"א] באוני דריאה דלית הלכתא כרבא ביתרת הא אוקימ' והוא דקימא בדרא דאוני דקים להו לרבנן דאורחא בהכי אבל ביני ביני טרפה אלמא כנטול דמי.
<h2>דף מ:</h2>
[חולין פ"ט ע"א] שבולם עצמו, שסוגר את פיו ודומה לו בבכורות [מ' ע"ב] פיו בלום ורגליו מבולמות ומתחת מי שמשים עצמו תחת הכל הוא זרועות עולם.
[חולין נ"ט ע"ב] אלו הן סימני חיה, שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים. וקשיא לן והרי כל בהמה כשרה יש לה טלפים. ושמעתי בה פי' אחד מפי צרפתי דהכי קאמר אי זו היא חיה שכשרה וחלבה מותר כל שיש לה קרנים ועדין יש לספוקה בחיה הטמאה לפיכך אם יש לה טלפים כשרה היא כדאמרן לעיל כל בהמה שפרסותיה סדוקות בידוע שהיא טהורה והכא ליכא לספוקי בחזיר [דהרי] אין לו קרנים והוא הדין דהוה מצי למתנא אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לו קרנים ומעלת גרה אלא חדא מיניהו נקט. שיש לה קרנים לקמן מפרש. טלפים, צפרני הפרסות, כרוכות, גלדי גלדי קליפה על קליפה כעין קרני השור. חדוקות מלאות פגימות וחריצים, והרי עז דחדוקות, דקס"ד הדר ביה מכרוכות ואוקי סימנין אחדוקות, וכרוכות לא בעי'. מפוצלות, פורקיידש בלעז שהקרן האחת נחלק לשתי קרטת. והרי צבי דאין מפוצלות, לא ידעי[נא] מאי קאמר דהא ודאי מפוצלות הם. ונראה בעיני לאותו שאנו קורין צבי לא היו קורין הם צבי אלא אותם הנקראין אשטנבק וקרנים שלהם אינן מפוצלות. הדורות, עגולות ולא כשל עז שהן רחבות כך שמעתי. ולי נראה דכרוכות היינו עגולות כדאמרן בבא קמא [נ' ע"ב] גבי שיחין ומערות, ובבכורות [מ' ע"ב] גבי פיו דומה לשל חזיר, והכא גרסי' חדודות כעין קרני איל וצבי שחדין למעלה.
<h2>דף מא.</h2>
[חולין ע"ו ע"א] וכנגדו, של אותו מקום. בגמל ניכר, ששם בולט עצם בירך הגמל והכי תניא בבכורות [מ"א ע"א] דאותה רכובה ניכרת בגמל דתנן זנב העגל שאינו מגיע לארכובה הוי מום לפסול ותני עלה קפץ העליון ולא קפץ התחתון וכנגדו בגמל ניכר, והינו דקתני וכן שניטל משום דתני למטה מן הארכובה עליונה כשרה דהינו נחתך עצם האמצעי איצטריך למיתני וכן שניטל דאע"ג דאם נחתך בגבהו כשרה היכא דנחתך בשפולו במקום צומת הגידין טרפה וכדמתרץ בגמ', ואל תתמה שהרי חותכה מכאן ומתה וחותכה מכאן וחיתה. ורש"י ע"ה פסיק כלישנא קמא דרב ולחומרא דאמ' דרכובה דמתני' היא הארכובה הנמכרת עם הראש ולמעלה מארכובה התחתונה כל מקום שיחתך טרפה וכן שניטל צומת הגידין בלא רכובה דלא חזי' דהדר ביה רב ולקמן פסיק הלכתא הכי אפילו בנשבר העצם וכל שכן בשנחתך לגמרי. פיס', וכן שניטל וכו'.
<h2>דף מה:</h2>
[חולין ע"ח ע"ב] גמ'. באם על הבנים, בשלוח הקן שהוזהר שלא ליקח שניהם. בנקבות, דכתי' האם רובצת ולא האב רובץ. לא עשה הכתוב מזומן [וכו'], דתניא [קל"ט ע"ב] כי יקרא פרט למזומן כלומ' עוף שלו אינו חייב בשלוח. תאמר באותו ואת בנו וכו', והואיל וחמור הוא ינהג בשניהם. אותו, אחד ולא שנים, באחד הוא נוהג ולא בשנים. ומעתה שחילק הכתוב, ואי אפשר לומר שינהוג בשניהם אלא בזכרים או בנקבות. זכיתי בדין מעתה אני רשאי ללמוד מדין הראשון באי זה ינהג דהשתא ליכא למפרך תאמר באותו ואת בנו שעשה בו מזומן [כאינו מזומן] לפיכך ינהוג בזכרים ולא בנקבות דמאי חומרא [היא זו] לומר כך מה לי זכרים מה לי נקבות. ואם נפשך לומר, להשיב על בנין אב [זה], הרי כתיב אותו דמשמע זכר יש לי טעם אחר הרי הוא אומר בנו, משמע שנראה לו כבן שכרוך ודבוק תמיד לילך אחריו ודרך [הולד] להיות כרוך אחר האם. נוהג בנקבות, האם ובנה. ואינו נוהג בזכרים, דאין חוששין לזרע האב [ואם שחט זכר מותר לשחוט] בנו ובתו. חנניא אומ' וכו', דאית ליה חוששין לזרע האב.
כתב [הרב] אלפסי ז"ל [חולין כ"ז ע"ב מדפיו] הלכה כדברי האומר אין חוששין וליתה לדחנניא. וכתב במסכת יום טוב [סימן תתנ"ו] האי מתני' כוי אין שוחטין אותו ביום טוב ואם שחטו אין מכסין את דמו, דסבירא ליה דהלכה היא. ונראה מתוך דבריו דכר' יוסי סבירא ליה דאמ' כוי בריה בפני עצמה היא ולא הכריעו בה חכמים אי מין חיה הוא אי מין בהמה הוא, ואע"ג דיחיד הוא הלכתא כותיה. דהא אמרי' בבכורות [ז' ע"א] אין חיה מתעברת ממין בהמה ולא בהמה ממין חיה, וודאי בריה בפני עצמה היא דאי כמאן דאמ' כוי זה הבא מן התיש ומן הצבי, קשיא לן האי מתני' דכוי במאי קאי אי בתיש הבא על הצביה חיה מעליא היא לישחוט וליכסיה אי בצבי הבא על התישה לישחוט ולא ליכסי דהא קימא לן הלכה כדברי האומר אין חוששין לזרע האב ותו לא מידי. וכן כתב רב אחא משבחא ז"ל הלכתא דאין חוששין לזרע האב ופרד עם האם מותר.
<h2>דף מו:</h2>
[חולין ס"ח ע"א] בהמה המקשה, המקשה [לילד בשעת שחיטה] והחזירה [קודם] שחיטה, מותר באכילה. בגמ' מפרש רב מאן מותר עובר [אבל] אבר עצמו אסור. ופריך בגמ' אי הכי מאי איריא החזירה אפילו [לא] החזירה נמי, ומשני לא נצרכה אלא למקום חתך, כלומ' שאם לא החזירה צריך להניח ממה שבפנים לצד החיצון ולחותכו שמקום חתך הבדלת החיצון והפנימי אסור מפני שהוא עומד על שפת הרחם ולא קרינא ביה בהמה בבהמה דלא בתוכה הוא, אבל החזירה אין צריך לחתוך לצד פנים אלא מצמצם וחותך ומקום חתך מותר דקרינא בהמה בבהמה. הרי זה כולו כילוד, ותו לא מהניא ליה שחיטת אמו וצריך שחיטה לעצמו אם נמצא חי, ואם נמצא מת הרי הוא כנבלה. חותך מעובר שבמעיה והניח החתיכה לתוכה מותר בשחיטתה, כדילפינן לקמן מכל בבהמה תאכלו. מן הטחול ומן הכליות, של בהמה עצמה אסור באכילה ואע"פ שהניחו בבהמה לא הותר בשחיטה, ולהכי נקט טחול וכליות במידי דלא מיטרפא הוא. זה הכלל, ובגמ' [ס"ט ע"א] פריך זה הכלל לאיתוי מאי אי חותך מן העובר הא תנא ליה ומשני לאיתויי קלוט במעי פרה שניתר בשחיטת אמו. גמ' ואבר עצמו אסור באכילה מאחר שיצא ממחיצתו קודם שחיטה ואע"פ שהחזירו קודם לכן. ובשר בשדה, כלומ' חוץ למחיצתו דהיינו אויר, שרחם זה הוה ליה מחיצה להתירו בשחיטה וכיון שיצא הרי הוא כטרפה לא תאכלו.
<h2>דף מז.</h2>
[חולין קל"ב ע"א] הלכתא כרב חסדא, דאמר לעיל [ק"ל ע"ב] המזיק מתנות כהונה או שאכלן פטור מלשלם. והלכתא כרב אדא בר אהבה, דפטר בנה של לויה מפדיון הבן כבנו של לוי דתנן כהנים ולוים פטורין בפרקא קמא דבכורות [ד' ע"א]. והתם בפרק יש בכור לנחלה פליגי בה רב פפא ומר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, רב פפא מוקים לה לדרב אדא בר אהבה בשנתעברה [מעובד כוכבים] ומר בריה דרב יוסף מוקים לה אפילו בנתעברה מישראל. וקימ' לן כמר בריה דרב יוסף הילכך לויה שילדה לא שנא נתעברה מגוי ולא שנא נתעברה מישראל בנה פטור מחמש סלעים. והני מילי לויה (שילדה מישראל) אבל כהנת שילדה מישראל בנה פטור מחמש סלעים, אבל אם נתעברה מגוי חייב דכיון דאבעילה ליה אתחלא מקדושתה והויא לה כבת ישראל שנתעברה מגוי שבנה חייב בחמש סלעים.
<h2>דף נא.</h2>
[חולין ס"ו ע"ב] היכן התיר בכלים, מאי זה (ה)מקרא אתה למד, בימים ובנחלים הוא דכת' לך אותם למעוטי מי שאין לו הא בכלים אע"ג דלית ליה אכול. במים כלל, דבכל שרץ המים בעי' סימן. במים חזר וכלל, תרי במים כתיבי כהדדי מכל אשר לו במים כל אשר לו סנפיר [וקשקשת] במים, ואמרי' [כל מקום שאתה מוצא שני כללות] זה אחר זה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל ותרבי' ביה כל כעין הפרט, ורבי חריצין ונעיצין לאיסורא [ואימעט] להו בורות שיחין ומערות להיתירא דכל פרטא למעוטי אתי. חריצין, ארוכים וקצרים. נעיצין, רחבים כגון אותם שעושין לביבר דגים. במים במים שתי פעמים, הואיל ושני הכללות הסמוכין כשתטיל פרט שאחריהם ביניהם מדה בתורה היא שלא תדונם בכלל ופרט אלא ברבוי ומיעוט דלהכי פלגינהו רחמנא לפרטא מכללא דלא תדרשיה בכלל ופרט. ואיכא בין ריבה ומיעט לכלל ופרט דכי דרשי' כלל ופרט הוי פרט פרושו של כלל ואין בכלל אלא מה שבפרט, ואפילו דבר הדומה לו אין (צריך) [לך] להביא, וכשכלל כלל שני אחר הפרט אהני לאיתויי מידי דדמי לפרט. אבל כי דרשי' ריבה ומיעט לא פי' המיעוט את [הרבוי] (ה)כלל אלא מיעטו שלא תשמע ממנו הכל אלא זו והדומין לו, ובלא רבוי שני הוה מרבינן ליה כל דדמי ליה במיעוטא ואהני רבוי שני לאיתויי כל מידי, ואהני מיעוטא למעוטי [מידי] דלא דמי ליה כלל, הכי מפורש בפרק נגמר הדין [מ"ה ע"ב]. והכא לא אהני לן מידי דליכא חלוק בין כלל ופרט וכלל ובין ריבה ומיעט וריבה. שהן עצורין, שאין להם מוצא (ומובא) [ומבוא] אלא עצורין ככלים ולא דמו לאיסורא במידי דהכא ימים ונחלים כתיב.
